19 למערכת בחירות חמישית זה התאבדות בכיכר העיר, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה. במיוחד כשנכנסנו לדפוס שכל ממשלה חדשה מתנערת לגמרי ממה שהאחרת עשתה לפניה, כל שר לא עולה בדעתו להמשיך את התכניות של קודמו. אנחנו צועדים אחורה. המדינה מתדרדרת." איפה את פוגשת את זה ביום יום? "אני רואה את זה בדברים שהכי נוגעים אליי, בחינוך ובבריאות. אני נשואה לרופא מנתח, בתי כרמל סיימה רפואה בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב, ושניים מארבעת חתניי הם רופאים – דרכם אני מודעת לעולמם הלא פשוט של הרופאים והמתמחים. שעות העבודה של המתמחים לא הגיוניות וגם המשכורות לא. זה לא הגיוני לראות את תלושי השכר של הרופאים. זה לא צריך להיות ככה." ומה לגבי השסעים בחברה הישראלית, הם מדאיגים אותך? "שם המשפחה שלי כבר ארבעים שנה זה סידי. התחתנתי עם ספרדי טהור, הילדים שלי סידי, הבעל שלי גדל ביפו. מהיום שנישאתי ידעתי שאני סידי, גם אם ידעתי שאשמור על שם המשפחה שלי כי התחלתי לכתוב קודם לכן. אז מה, היום כולם מעורבבים. היום מייצרים פה שסעים בגלל הפוליטיקה. אני יכולה להבין למה יש אנשים שמרגישים מקופחים, למה יש אנשים שמרגישים שלא סופרים אותם, אבל אני יכולה להגיד לך שגם בצד השני של המטבע לא הכול ורוד." למה הכוונה? מי אלה בצד השני? "כשהבת שלי היתה קטנה ושאלו אותה איפה היא גרה אז היא תמיד אמרה בבקעת אונו, היא לא אמרה סביון. כשמדברים על שסעים, אף אחד לא רואה את הצד השני. יש כאן בארץ 'שנאת עשירים'. מצד שני, בראש השנה ובפסח הטלפון כל הזמן מצלצל, עמותות מתקשרות לבקש סיוע, כי אנשים בישוב כמו שלנו, ברוך השם, הם אנשים מבוססים. יש כאלה שירשו ויש כאלה כמונו שעבדו והגיעו לזה בעשרים אצבעותיהם. הרווחה במדינת ישראל סגרה את הדלת והעבירה את כל הטיפול לאנשים המבוססים. אנחנו נושאים על כתפינו את המשימה הזאת, כל אחד כאן תורם, לפני חגים אנחנו עומדות ואורזות ארגזים של מזון לתרומה. זה לא מגיע ממקום של שופוני, על זה אף אחד לא יודע, זה בא ממקום טהור של נתינה, ובסוף נותנים לנו להרגיש לא בנוח ואומרים 'אתם העשירים', מה זה אנחנו העשירים? אני עובדת עשרים שעות ביממה, אני על הרגליים עשרים שעות ביממה. לא רק בגלל שאני עיתונאית וסופרת, בגלל שאני אימא וסבתא במשרה מלאה. כשיש מתיחות בדרום אנחנו הראשונים שמשכנים כאן את תושבי הדרום, אנחנו באמת רחוקים מהתדמית שמנסים להדביק לנו." זה יכול להיות חומר מצוין לספר הבא שלך. תכתבי על זה? "זה לא דחוף לי." עם הנכדים. צילומים: אלבום פרטי ״הכל היום נהיה טכני, בלי שאר רוח. אבל לא יכולה להיות אומנות בלי שאר רוח. אני קוראת ספרים ומגיעה עד לעמוד האחרון ואומרת לעצמי או קיי, אז מה? מה הסופר רצה להגיד? מה נשאר לי מזה?"
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=