17 בתהליך הכתיבה. אני לא מבינה את הסופרים שעושים טבלאות אקסל עם כל מה שיקרה בכל פרק. אחר כך, כשהם מגיעים לשלב של הכתיבה כל מה שנשאר להם זה לצקת את התוכן לתוך התבנית. איפה ההפתעות, הסקרנות, הריגושים? אני צריכה להיות כל הזמן על קוצים, אני רוצה להרגיש כל הזמן שאני דואגת לגיבורים שלי, זה מה שיקים אותי מהמיטה בשתיים בלילה כדי לבדוק משהו בעלילה. אני יכולה לישון בשלווה עד הדמות 20 שפתאום יבוא לי לראש שבעמוד לבשה שמלה עם פסים ואחר כך היא לבשה שמלה פרחונית, אז מתי היה לה זמן להחליף? ואז אני אקום בשתיים בלילה למחשב כדי לראות שזה באמת ככה. זה רק בגלל הסקרנות, זה המנוע שדוחף אותי כל הזמן, גם בעבודה העיתונאית וגם בכתיבה האישית. כל הזמן אני רוצה לדעת, להמציא, לחוות דברים שלא קורים במציאות." את ממש חיה את הדמויות ואת העלילה "ממש ככה. אני כל היום, כל יום, אוספת דברים למעבדה שיש לנו במוח. סופר הוא כמו שודד. הוא כל הזמן מכניס לך את היד לכיס וגונב ממך, הוא מסתכל ומלקט רעיונות. אני מסתכלת על בנאדם ואני לא יודעת אם מה שקלטתי ייצא החוצה באיזושהי עלילה שאכתוב. בהרצאות לילדים בבתי הספר אני אומרת להם שלכתוב זה כמו להכין סלט פירות והם נורא צוחקים מזה. אני אומרת להם 'כן, סלט פירות. אם אנחנו רוצים שהסלט יהיה יותר מגוון ויותר עשיר אז אנחנו לא מסתפקים בפרי אחד. אנחנו ניקח גם תפוח, גם אפרסק, גם תות שדה, נוסיף סוכר ואולי גם רום. אותו הדבר אנחנו עושים בכתיבה – מכניסים לתוכה זיכרונות, דברים ששמענו ברדיו, כותרת שקראנו בעיתון, וגם דברים שאנחנו לא מודעים אליהם שליקטנו בדרך, דברים שנמצאים בתת המודע." איך ואיפה את נוהגת לכתוב? "ילדים תמיד שואלים אותי, 'סמדר, אם בא לך רעיון באמצע הלילה את כותבת אותו בפנקס שמונח לך לצד המיטה?' אני אומרת להם לא. ליד המיטה יש לי מוצץ וחיתול של הנכדים. אני לא רושמת. אם הרעיון הזה נשכח ממני עד הבוקר סימן שהוא לא היה מספיק טוב. אם הוא טוב הוא לא ייתן לי מנוח, הוא יהיה כמו זבוב שכל הזמן יזמזם לי. גם כשאגיד לו די הוא ימשיך, וזה יישאר עד הבוקר. לפעמים אני יושבת בערב במרפסת עם בירה קטנה או יין, וכשבעלי חוזר מהעבודה הוא אומר לי 'איזה כיף, אני שמח לראות שאת נחה.' אני אומרת איזה נחה, עכשיו אני עובדת הכי קשה. הראש משתולל מרוב מחשבות על העלילה." את נוהגת לשתף את הסביבה הקרובה שלך במהלך הכתיבה, נעזרת בהם לפתור איזה פלונטר בעלילה? "לא, אני פוחדת מלידות פגים. לספר משהו לפני שהוא מוכן ולפני שפתרת את כל החידות בראש. אני לא צריכה את זה, אני לא יכולה, כי ברגע שאני אתחיל להסביר בעל פה על כל דמות אני בעצם מקבעת ומגדירה אותה. נורא חשוב לי להשאיר אותה פתוחה לשינויים. אני לא יכולה להסביר את הפעולות שלה לאדם אחר כי זה הופך לרציונלי. אני לא יכולה שהכתיבה תהיה רציונלית, אני חייבת להשאיר אותה רגשית." זה תהליך מאוד קשה לחיות עם עצמך חודשים, אולי שנים, עם עולם שלם בראש בלי לשתף אף אחד "כתיבה זו בדידות. זה לחיות את הספר בכל רגע נתון. יש לי הרגל מגונה. ברגע שאני מסיימת לכתוב ספר, אני סוגרת את הקובץ, כותבת ביומן את התאריך ולא נוגעת בטקסט במשך חודש שלם. אני כל הזמן מול המחשב, כל הזמן ליד הקובץ, מדי פעם אני לא מתאפקת, מציצה לרגע בקובץ ומיד סוגרת אותו, ולא קוראת אותו חודש שלם. חודש של גמילה, שהמטרה שלה היא להביא אותי למצב שבו אהיה כמה שיותר אובייקטיבית כלפי הטקסט ואוכל לקרוא אותו כבר בעיניים אחרות, בעיניים של עורכת – לראות איפה יש את הבורות, להבחין בנפילות, לדעת איפה צריך להוסיף משהו ואיפה להוריד. זה חודש קשה ברמות על, חודש שבו אני מאוד סקרנית. זו בפירוש גמילה. כך הגרסה הראשונה הופכת לשלד ואז יש את הטיוטה השנייה והשלישית. בכל טיוטה את בודקת אם הבלטות ברצפה ישרות, אם מתגי החשמל במקום, אם הכל משתלב יחד, זו עבודה. גם אחרי שהספר יוצא לאור צריך " להמשיך ללוות אותו, כי אז צריך לקדם אותו. הספר הוא כמו ילד קטן שמגיע לכיתה חדשה ואין לו חברים, צריך לתווך לו את המציאות, לעזור לאנשים להכיר אותו ושהוא יכיר אחרים." זה מעבר חד, מבדידות הכתיבה לאור הזרקורים "היום יש מעט מאוד דברים שמבהילים אותי. פעם כשסיימתי לכתוב הייתי מרגישה שזהו, התרוקנתי לגמרי, אין לי מה להגיד עוד בחיים. ממש חרדה. היום זה שונה, אני אומרת לעצמי 'או קיי, אני אצטרך קצת להתמלא. בשבועות הקרובים אצטרך לכתוב כמה שפחות, לראות כמה שיותר הצגות, לקרוא יותר ספרים של אחרים, ללמוד משהו, למלא את עצמי, וזה עוזר. כשאני נמצאת עמוק בתהליך הכתיבה אני לא מסוגלת לקרוא ספרים של אחרים. אני לא מסוגלת להתרכז, אני מוצאת את עצמי קוראת שתי שורות ולא מבינה מה הקשר ביניהן. עד כדי כך. הילדים היו צוחקים עליי. בתקופות שכתבתי כמה ספרים שבהם הגיבור הוא זכר, קרה שהיו מתקשרים מבית הספר בצהריים והייתי עונה 'כן, איפה אתה? מה איתך, מה שלומך? (בזכר)." סמדר שיר בהרצאה בכנס העמותה לקידום מקצועי אילת, צילום: העמותה לקידום מקצועי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=